1. בפנינו עתירת האסיר מר נעים אבו סעדיה
"ליתן צו על תנאי המורה למשיב ו/או למי מטעמו לבוא וליתן טעם מדוע לא ישוחרר העותר על תנאי לאחר ריצוי למעלה משני שליש מתקופת המאסר שהושתה עליו".
2. העותר מרצה מאסר שלישי למשך 12 שנים ושבעה חודשים בגין עבירות סחר בסם מסוכן, החזקת סם שלא לצריכה עצמית, מעשה מגונה, תקיפה סתם והפקעת רישיון.
זה המקום להדגיש, כי עבירות הסחר בסם מסוכן נעברו בעת היותו של העותר אסיר ברישיון.
3. בתאריך 21.7.05 התכנסה ועדת השחרורים בבית הסוהר כרמל לדון בבקשתו של העותר, לשחררו על תנאי בהתאם לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן:
"החוק"). הוועדה דחתה את הבקשה בקובעה, בין היתר, כי -
"במצב הנוכחי אין אנו רואים הצדקה לשחרורו של האסיר על תנאי, ואין ספק כי קיימת מסוכנות סבירה וגבוהה ... עם זאת, הננו נעתרים לבקשת בא-כוחו ומציינים, שאם תוצג תוכנית רש"א לשחרורו של האסיר, תתכנס הוועדה בסמוך להצגת תוכנית זו, ותדון מחדש בעניינו ...".
4. בתאריך 9.7.07 התכנסה הוועדה פעם נוספת בכלא מעשיהו, ובמהלך הדיון בעניינו של העותר הוצגה תוכנית שיקום פרטית. היות והעותר לא עמד בתנאי שהציבה הוועדה בהחלטתה מיום 21.7.05, ולא הציג תוכנית רש"א, נדחה הדיון בוועדה פעם נוספת, הן לצורך הכנת תוכנית רש"א והן לצורך קבלת חוות-דעת מב"ן, בהתחשב בעובדה שהעותר הורשע בין היתר, גם בגין ביצוע מעשה מגונה.
5. בתאריך 2.8.07 התכנסה ועדת השחרורים בשלישית וגם בדיון זה לא הוצגה בפני הוועדה תוכנית רש"א, אולם בפני הוועדה עמדו כל המסמכים הרלבנטיים, הכוללים את תיק האסיר, הכרעת הדין, גזר הדין, מסמכי שב"ס, תוכנית השיקוום הפרטית, גיליון רישום פלילי, חוות-דעת מב"ן ודו"ח גורמי-עיון, ולאחר שהוועדה שמעה את טיעוני הצדדים ועיינה בכל החומר שהיה בפניה, החליטה הוועדה לדחות את בקשתו של העותר לשחרור על תנאי - היא ההחלטה נשוא העתירה שבפנינו.
6. העתירה נקבעה לדיון בפנינו ליום 12.12.07, ובמהלכו הודיע בא-כוח העותר, כי הוא מסכים לחזור לתוכנית רש"א (עמ' 2 לפרוטוקול). או אז הוחלט על דעת הצדדים, כי עניינו של העותר יוחזר לבחינת התאמתו לתוכנית רש"א, והדיון נדחה לתאריך 15.1.08.
7. בתאריך הדיון הוצג בפנינו דו"ח רש"א הקובע בסופו, כי העותר אינו מתאים לתוכנית שיקום בפיקוח רש"א.
דיון
8. באשר לעצם הזכות לשחרור מוקדם נקבע, כי -
"כעקרון, לא עומדת לאסיר זכות מוקנית לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו, ועליו רובץ הנטל לשכנע את הרשות המוסמכת על-פי החוק כי הוא ראוי לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".
(רע"ב 873/07
מוחמד נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר - בית מעצר קישון (תק-על 2007(1) 2483, עמ' 2485; בג"צ 3959/99
התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש ואח', פ"ד נג(3) 721).
סעיף 3 לחוק מונה שני תנאים מצטברים, בהם על האסיר לעמוד בכדי להשתחרר שחרור מוקדם על תנאי, כמו-כן, מונה החוק בסעיף 9 שורה של שיקולים אשר על הוועדה לשקול בבואה להחליט, האם יש מקום לאשר שחרור מוקדם אם לאו, ויפים לנושא זה דברי בית המשפט ברע"ב 1942/05
מוחמד אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 3228, 3230, בקובעו:
"סעיף זה מציב שני תנאים מצטברים להפעלת סמכות הוועדה לשחרר אסיר על תנאי: האסיר ראוי לשחרור על תנאי, ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור. בגידרה של מסגרת שיקולים זו, מתווה החוק שורה של שיקולים פרטניים שעל הוועדה לשקול, אחד לאחד, בבואה להכריע בשאלת התאמתו של אסיר לשחרור על תנאי.
על-פי סעיף 9 לחוק, על הוועדה לשקול, בין השאר, את אופי העבירה שעבר האסיר ואורך תקופת המאסר שנגזר עליו, הרשעותיו הקודמות של האסיר והרקע להן, החלטות קודמות בעניינו, לרבות ביטול שחרורו על תנאי, התנהגותו במהלך המאסר, חוות-דעת על האסיר מטעם הגורמים המוסמכים השונים, ונתונים אישיים נוספים הנוגעים אליו. בשוקלה את מיגוון השיקולים האמורים, אמורה ועדת השחרורים לאזן באורח ראוי בין ההיבט האישי לבין ההיבט הציבורי הכללי, בין משקל נסיבותיו האישיות של האסיר לבין עניינו של הציבור להבטיח מפני הישנות עבירות והפרות חוק".
9. באשר לסמכותו של בית המשפט לבקר את החלטת הוועדה נקבע:
"הרשות המוסמכת - בין אם נציב בתי הסוהר (על-פי סעיף 2 לחוק), ועדת השחרורים (על-פי סעיף 3 לחוק) או ועדת השחרורים המיוחדת (על-פי סעיפים 4 ו- 5 לחוק) - היא הגוף המקצועי האמון של יישום אמות המידה להפעלת שיקול הדעת בתחום זה ... שיקול הדעת המוקנה לרשות הוא רחב, ובית המשפט ימנע מהתערבות בהחלטתה, אלא במקרים חריגים בהם נפל בהחלטה פגם משפטי מהותי, כגון הפרה מהותית של כללי הצדק הטבעי או חוסר סבירות קיצוני".
(רע"ב 873/07
מוחמד נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר - בית מעצר קישון, תק-על 2007 (1), 2483, עמ' 2485; רע"ב 1942/05
צעלוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005 (2) 3228, 3230; 89/01
הועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה (2) 838, 871; רע"ב 4570/02
מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (5) 236, 239; רע"ב 314/06
מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2006 (1) 1527, 1530).
וכן: